מאמרו של לארי קיובן "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" מנסה להאיר את סוגיית הרפורמות הבית- ספריות ואת התהליך שהן עוברות:
לשם כך הוא מציג שלוש רפורמות שבאו והלכו בתצורה דומה ושונה בכל פעם מחדש, את הסיבות למהלכים אלו וחלופות אפשריות.
קיובן מתאר את גישת המורה במרכז שהיתה הגישה המרכזית - עד לפני יותר ממאה וחמישים שנה ואת הגישה החדשנית יותר שהציגה רעיונות על "הילד השלם" ועל כך שהחינוך הבית-ספרי, צריך להתחבר לעולם האמיתי.
במאמרו, מתוארים המאמצים להוביל את החינוך לערכים ליברלים שיתאימו לכל התלמידים ושיתנו אופק עבודה לכל אחד בהתאם ליכולותיו.
הוא מציין גם את אנשי הזרם הפרוגרסיבי שהיו קיצוניים אף יותר ודרשו לאפשר ללומדים לטפח את תחומי העניין המגוונים שלהם ואת יכולותיהם השונות.
במאמר, מפרט קיובן על ריכוז וביזור של הסמכות החל ממחוזות ועד ל"ועדות בית-ספריות", "בתי-ספר בניהול עצמי" ו"בתי-ספר מחודשים".
ומשם הגיע לעיקר העניין לדעתי: מדוע הרפורמות חוזרות פעם אחר פעם כמטוטלת?
לצערי, המאמר משקף מציאות מוכרת.
חשוב שקובעי המדיניות, המורים, הפקידים המקצועיים והחוקרים יבינו רפורמות חוזרות שוב ושוב אבל מצליחות לעתים נדירות בלבד לשנות מן היסוד את שגרות החינוך הבית-ספרי ואכן לחצות את סף הכיתה ולהשאר בה.
הנתק בין הרפורמות לשטח הוא קריטי ובעיני הן אינן מותאמות למציאות העכשוית. יתכן, שזה בגלל שהמערכת לא באמת רוצה לעשות שינוי.
כשהחינוך הוא ציבורי והסוס שמושך את העגלה הוא הרבה פוליטיקה אלו שנשארים להאכיל את הסוסים הם מעטים ובודדים. והמחלוקת העיקרית היא המורה והתלמיד.
אמנם, אנו בעידן של "התלמיד במרכז" אבל המציאות מפגישה אותנו עם עובדות שונות.
פדגוגית, התפיסה נכונה אך המציאות טופחת על פנינו.
עיצוב החינוך צריך להיות בשיתוף המורים והתלמידים ולא להעשות על ידי אליטות שמינו את עצמן (פוליטית?) כמורות דרך, גם אם יש להן תעודה מהמחלקה לחינוך באוניברסיטה מובחרת או שהן יושבות על כסא בירוקרטי ממשלתי במשרד החינוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה