סטנדרטים בחינוך: חוסמים או מאיצים?

המקורות שהובילו לאימוץ סטנדרטים במערכת החינוך על ידי מספר מדינות מתוארים במאמרו של פרופ' וולנסקי: "" The rise and the price of the standards movement.

המאמר בוחן את המחלוקת המתמשכת בנושא  הסטנדרטים ובעיקר את המחיר הפדגוגי שמשלמים כתוצאה ממיסוד הסטנדרטים.

הסטנדרטיזציה התבצעה על מנת לאפשר שוויון בין הלומדים השונים.

מערכות החינוך בעולם המערבי אימצו לעצמם גישות ניהוליות המסתמכות על רעיון הגלובליזציה.  (ניהול עצמי , העצמת ביה"ס, התפתחות מקצועית, מעורבות מוגברת יותר של הורים, ותפקיד מנהיגי ביה"ס) כשבשלב מאוחר יותר הגיע ה"ניהול המדעי"  בו ההתייחסות לעובדים היתה כאל מכונה עובדת שצריכה לבצע משימות המתוכננות והמנוהלות ע"י הנהלה המגלה אדישות לצרכים האנושיים. 

על העובדה שאין חינוך ללא סטנדרטים כולם מסכימים עם זאת עדיין יש ויכוח בין התפיסה שהחינוך נועד להכשיר את האליטה ע"י שיטות הוראה שונות מול ההצעה לשחזר את ימי המצויינות שאבדו.    

תפיסה זו של הסטנדרטיזציה נפלה לחלל בשל כשההתייחסות למדיניות הסטנדרטים היתה כאל תרופה להתדרדרות בציונים. עם זאת, היו גם שטענו שמתודה זו אחראית לנזקים פדגוגיים ולמתודה זו אני מתחברת באופן חלקי.

מצד אחד, לדעתי, לא ניתן להטיל סטנדרטים אחידים על כל התלמידים כאילו היו שווים והרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ומצד שני, צריך להחליט על איזשהו קו אחיד כי הרי לא ניתן, לצורך העניין, לנתב את הסטודנטים למגמות שונות באוניברסיטה רק על פי אופיים וכישוריהם - דבר זה לא ריאלי.

האוסציאציה שעולה לי היא של הספורטאים הצעירים במזרח אירופה, הסטנדרטים הגבוהים והרף שהעמידו בפניהם והמחיר הנפשי שהם שילמו בשל כך.

כמו ברפורמות קודמות, יש לקדם למידה תוך הבנה ולא שינון טכני בלבד כשהלימוד נעשה לשם פיתוח כישורי חשיבה ולא לשם צבירת ידע.
ישנו דיסוננס בין דרישות הסף כאחת מהמטרות העיקריות של הצבת הסטנדרטים לבין הפדגוגיה ודרכי הלמידה המותאמים על פי הילד במרכז.

האם אפשר למדוד את כל הילדים באותו סרט מידה? כפי שכתבתי ברשומה של "תלמידים ללא פנים", המחיר כבד מדי לנפש אבל מהו המחיר לחברה?

ימים יגידו.