בשנת
1978 כתב הסופר נורטון ג'סטר את הספר "המגדל הפורח באוויר".
העלילה
מתארת את מילו, שנטל על עצמו משימה נעלה ובלתי אפשרית אליה הוא יצא עם כלב אמיץ ופשפש פחדן. לאחר הרפתקאות רבות – מהן
משעשעות, מהן מסוכנות – הוא מצליח להחזיר את האושר אל מלכות חכמה.
הלקח
של המסע הוא שכל דבר שאנו לומדים היום (גם אם הוא נראה מיותר לפעמים) יסייע לנו
לגלות את סודות המחר הנפלאים.
הפרויקט
העולמי והשאפתני מחשב לכל ילד (OLPC) הודיע
אמש (16.7.2013) על שינוי כיוון מפתיע: במקום להתמקד בשווקים מתפתחים כגון אפריקה
ודרום אמריקה יתמקד הפרויקט דווקא באוכלוסיות חלשות בארצות הברית וביתר העולם
המערבי.
נגרופונטה,
שיזם פרויקט זה, שאף לצמצם את הפער הדיגיטלי באמצעות רכישת מחשב נייד לכל
ילד במחיר השווה לכל נפש ובמקביל ראה למול עיניו גם מטרה חברתית של חיזוק מעמד
הילד בכיתה והתלכדות משפחתו סביב המחשב בבית. כשהשימוש במחשב, לתפיסתו, יאפשר
לילדים ממדינות מצוקה לפתוח אפשרויות חדשות ולהגדיל את אפשרויות התעסוקה שלהם
בעתיד. פרויקט זה, כאמור, חיבר משפחות רבות לעידן הידע ותרם לקשר שלהן עם העולם
הגלובלי.
בעבר
כתבתי, כי החלום שניתן לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור מציאות אחרת עדיין לא נגוז
ולצד חולשותיו של פרויקט זה יש לזקוף גם את הצלחותיו, שהראשונה שבהן היא העלאת
המודעות לבעיה ופתיחת הדיון הציבורי העולמי בדרכים לפתרונה.
מעניין
יהיה לראות בהמשך את כיווני ההתפתחות של פרויקט זה ואת קידומו לצמצום הפער הדיגיטלי
על ידי מהלך זה של מכירת הטאבלטים, ברשתות שונות בארה"ב.
התקווה
שעדיין לא נגוזה אצל חלק מהמבקרים, מאירה באור נגוהות את המסע הארוך והמורכב הזה
לצמצום הפער הדיגיטלי.
כמו
בספר , אולי גם ההכרזה על כישלון הפרויקט מוקדמת עדיין ומהלך זה של שינוי במיקוד האוכלוסייה,
השווקים והיבשות מסתיר בחיקו סודות שעוד יתגלו ויובילו לשינוי המיוחל של צמצום
הפער הדיגיטלי.
אוי, נגעת כאן במחלה ציבורית כואבת, שתסמינים שלה הם גם גם כאן בארץ (למשל רכישה לא מבוקרת של טבלטים לכלל הלומדים במערכות חינוך ללא שום הבנה וכוונה לחשוב בכלל מה עושים עם זה). המגדל פורח באויר, בגלל היסחפות לבאזזזים ולאופנות ולשיח ציבורי רדוד ולא מעמיק, בכל השאלה מה זה בעצם "פער דיגיטלי", בחושבם, שמתן מחשבים/ התקנים לילדים במקומות בה השיח החינוכי אינו משיק בכלל לשימוש בהם. זה מזכיר לי את הסיפור הידוע של החסיד הנלהב אי-שם בהודו, שרץ לגורו ואמר שמהיום והלאה יעמיד ברחוב סיר ענק של יוגורט וייתן לנזקקים. ענה לו הגורו: ובמה אתה חושב הם יקחו את היוגורט? ואידך זיל וגמור...
השבמחקאלה, תודה! רבים נוהגים לקטול את פרויקט ה-OLPC על כשלונותיו, ואכן כאלה היו. לכן, נעים למצוא בדבריך לא רק ביקורת, אלא גם נקודות אור. אין ספק שבפרויקט היה מרכיב מצער של "נציף אותם במחשבים והכל יסתדר", אבל בלא מעט ארצות צוותי ה-OLPC היטיבו לשלב את הכלים לתוך מערכות החינוך ולעבוד עם המורים כך שכן נוצר בסיס לעבודה חינוכית טובה. רצוי גם לציין שכאשר נגרופונטה הגה את הרעיון של מחשב זול לכל ילד הוא עורר שרשרת של תגובות אצל חברות טכנולוגיות. תחילה הן צחקו וטענו שהדבר בלתי-אפשרי, אבל כאשר הן ראו שהפרויקט מצליח ליצור מחשב טוב, הן פתאום גילו שגם הן יכולות ליצור משהו זול שעובד. לא ברור אם בלי הדרבון הזה של אנשי ה-OLPC החברות הגדולות היו מייצרות את ה-Netbooks שלתקופה מסויימת מילאו נישה חשובה בחינוך.
השבמחקואם מותר לי להעיר, The Phantom Tollbooth של נורטון ג'וסטר יצא לאור לראשונה בשנת 1961. כבר לקראות סוף שנות ה-60' הוא הפך לקלסיקה - ובצדק. הוא ספר שאפשר לקרוא פעמים רבות וכל פעם להנות מחדש. עם זאת, הוא מלא בכל כך הרבה משחקי מילים שקשה לתרגם אותו. אוריאל אופק ניסה, ובמסגרת המגבלות הוא די הצליח. "המגדל הפורח באוויר" הוא שם התרגום שלו, ונדמה לי שהוא יצא לאור, כפי שאת מציינת, ב-1978. מומלץ מאד לקרוא את הספר, אבל עבור מי שיכול, האנגלית המקורית עולה על התרגום בגדול. מדובר בחוויה אדירה.