יום שישי, 28 ביוני 2013

כמו כלים שלובים?

זוהי הרשומה ה-100 בבלוג. 

מסקר קצר שערכתי בין מכרי העוסקים בחינוך, עלה, כי התסמיך (אסוציאציה) הראשון שעולה בהקשר של "מאה" הוא מספר המציין הישג לימודי.
בעוד יומיים, עם סיום שנת הלימודים תשע"ג, יתקיימו טקסי הצטיינות רבים בבתי ספר יסודיים ברחבי הארץ.
לפחות באחד מהם, אותו אני מכירה מקרוב, מעריכים במהלך השנה את התלמידים על הישגים בתחומים מגוונים, אך הטקס האחרון והמכובד שמסכם את השנה, מוקדש ברוב כבוד למצטיינים בהישגים הלימודיים.
גם השנה, יתקבצו מאות ילדים בני 7 עד 13, ביום האחרון ללימודים ויחכו וייחלו לשמוע את שמם נישא בפי המנהלת.
הילדים שיזכו לתעודת הצטיינות וכבוד זה, הם אלו שממוצע הציונים שלהם הוא מעל 90. במהלך הטקס, תעמוד מנהלת בית הספר, נרגשת ותזמין בגאון את פלוני אלמוני שסיים כיתה ד', בממוצע ציונים של  93.7  לקבל את התעודה וכן הלאה.
האחרים, שלא הצליחו לעבור את רף ממוצע המבחנים בציון 90, (כשאנו לוקחים בחשבון שהמורה של כיתה ד' בנתה את המבחן הקובע את הממוצע על פי כל השלבים: תכנון, ניסוח וסיווג של מטרות הוראה ובחינה, חיבור פריטי מבחן, התייחסה בדקדקנות לערכת פריטי המבחן ולבסוף, בדקה את תקפותו, כלומר: שאלה את עצמה מה בודק המבחן? וידאה שחיבור הפריטים במבחן נעשה בצמוד לרשימת מטרות קבועה מראש וכן, שתוכן הפריט נובע ישירות מן המטרה שאותה הוא אמור למדוד), יושבים להם בצד ומתביישים.

בהמשך לרשומה של פרופסור יניב, הוספתי עוד כמה משפטים:
בגלל הציון אני יודעת שלא יקראו את שמי היום בטקס
בגלל הציון אני יודעת שאחפש על מה להסתכל כדי שעיני לא יתקלו בעיני אחרים
בגלל הציון אני יודעת ששוב אחזור לכיתה עם עיניים מושפלות
בגלל הציון אני לומדת שהאופי שלי לא באמת קובע
"בגלל הציון, אני פוחדת והידע מרחף מעלי וחוזר רק עם הצלצול" (דנה)
בגלל הציון אני לומדת שלא משנה מה אעשה לא אגיע רחוק
בגלל הציון, אני יודעת שמה שחשוב זה לא באמת התהליך אלא התוצאה.

חוק הכלים השלובים קובע, כי גובה פני נוזל בכלים שלובים ישאף להיות שווה והוא אינו תלוי בצורת הכלי או ברוחבו. וגם במקרה זה השאיפה היא שהידע שנוזל מהמורים (לצערנו, במקומות רבים בעיני עצמם הם עדיין בעלי הידע), יזלוג לכל הכלים השלובים והשונים וייוצג בגובה שווה אצל כולם ללא הבדל צורה או רוחב.

מארז "מתנ"ה" תשע"ד: מארזי – תכנון – ניהול – והערכות, הוא כלי פדגוגי ניהולי אותו מעמיד בכל שנה המינהל הפדגוגי לרשות עובדי החינוך לשם עבודת התכנון, הניהול וההיערכות לקראת שנת הלימודים. בחנתי כמה מהערכים והמטרות המלווים את עבודתנו ועליהם מצביע המארז.
בחרתי לצטט כמה מהם
(מתוך חוק חינוך ממלכתי התש"ס – 1999):
"5. לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות.
7. לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים.
8. להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעוררת את השונה והתומכת בו".
ולהתייחס למטרה א'
"מערכת החינוך תחזק את החינוך לערכים ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים וחברתיים המחולקת לשני יעדים:
יעד א1: העמקת החינוך הערכי המכיל עשר משימות לשילוב בתכנית העבודה השנתית בבתי הספר היסודים.
יעד א2: עיצוב אקלים חינוכי מיטבי המכיל שלוש משימות בלבד עבור בתי הספר היסודיים כשאחת מהן (1/3 מהיעד) היא "הנהגת תלבושת אחידה".

תלבושת אחידה במוסדות חינוך בישראל, פירושה: חולצת טריקו שעליה מוטבע סמל בי"ס בצד שמאל. אחדד נקודה זו: כל חולצת טריקו, בכל צבע, בכל איכות, בכל עיצוב, הופכת אחידה ברגע שסמל ביה"ס מודפס בצידה השמאלי.
זהו.
נעלים, גרבים, תיקים יוקרתיים, מכנסיים, כובע ושאר ירקות (אורגנים כמובן...) אינם חלק מהתלבושת האחידה. 
באוסטרליה הרחוקה, לדוגמה, תלבושת ביה"ס היא אכן אחידה ומלאה וכוללת פרטי לבוש זהים מכף רגל ועד ראש. 
מלבורן,  ינואר 2012 

 האם כשאנו דנים, ביעד החשוב של "עיצוב אקלים חינוכי מיטבי" יש צורך לתת משקל רב כל כך על תלבושת (שאינה) אחידה?
וכיצד זה "זורם" יחד עם קבלת השונה?

המשנה החינוכית טוענת: "התלבושת האחידה היא ביטוי חיצוני לתפיסה חינוכית-ערכית שבבסיסה עומדים ערכי השוויון, הצניעות, השייכות הקהילתית והאחווה. מטרתה – העמקת ערכים אלו והקלה על הנטל הכלכלי המוטל על ההוריםהתלבושת האחידה תורמת לקידום אקלים בית-ספרי מיטבי ולהקטנת הנראות של פערים כלכליים במוסד החינוכי". 

בשנת 1958 פותחה שיטה לרישום תנועה על ידי פרופסור נועה אשכול ופרופסור אברהם וכמן. כתב התנועה הוא מערכת סמלים הנותנת אפשרות להגדיר את תנועת הגוף האנושיזהו ניסיון  לתרגם רגשות ותנועות לכלל סימנים מוסכמים. 
האם באמת מסוגלת חולצת  T שירט אחת אמיצה לשאת על גבה: ערכי שוויון, צניעות, שייכות קהילתית ואחווה בצד קידום אקלים בית ספרי?

הילדה המורדת שלא הגיעה עם חולצה אחידה היא אני...

 ולסיכום,
עם סיום שנת הלימודים תשע"ג, הייתי רוצה בצד הכבוד וההערכה הרבים שיש לי לעמיתי שטרחו ימים ולילות על עדכון והכנת מארז מתנ"ה תשע"ד (אשר למען ההגינות אציין, שבחרתי להתייחס לחלק קטן מאוד ממנו), להוסיף לתלמידים עוד מתנ"ה אחת.
ילדים יקרים, 
              המטרה היא להשתמש באומץ
              בתבונה שלכם
              לנסות, להקשיב, לתהות, לטעות ולזכור
             שהדרך היא המטרה.

6 תגובות:

  1. אם היו עוד הרבה מורות כאלה
    לב, תבונה ורגישות אין קץ
    היה יותר קל לשאת את בית הספר


    אי אפשר בעורך הזה להדגיש את האותיות הראשונות...

    השבמחק
  2. וברור שאם בחוק החינוך מדובר, אני לא יכול שלא להוסיף קישור לרשימה: חוק החינוך - מה העבודה הזאת לכם?!
    ‪http://wp.me/pSn4s-h5p‬

    השבמחק
  3. חנן יקר,
    תודה על האמון והמילים המחזקות.
    הוספתי קישור לרשימה (מתוך הרשומה עצמה).
    אלה

    השבמחק
  4. Like!
    ברם אולם, הדברים לא הולמים בעצם העמדה של מערכת רעה ואטומה שלא מבינה, מול אחרים רגישים, שרוצים לחבק ולהכיל את כולם.... מרחוק.
    כמתנגד נחרץ נגד "תחרויות" ו"אולמיפידות" במערכת החינוך, כשמהירי התפיסה וחדי הזיכרון תמיד זוכים והאחרים נבלעים בחושך ברקע- גם לא נראה שיש צורך כן להכניס הערכה, "ציונים" כאלה ואחרים... לומר לכולם שהם בסדר, והכי חכמים בעולם זה נחמד, אבל לא מועיל ומקדם בדיוק למציאות תחרותית שהיא התשתית למציאות דהיום בכל אשר נפנה.
    אני חושב שמילת המפתח כאן היא כבוד והכלה. לתת לתלמיד לחוות הצלחה, תוך שהוא מבין שיש כאלה שמצליחים יותר ממנו בשטחים מסוימים, והוא, בשטחים אחרים....
    הבעיה/ האתגר בעניין זה, שקל מאד לתת עצות מעל הגדר, כמונו כאן(אברום, חנן, אלה...). לעמוד בציפיות מערכת עם אתוס חינוכי ואג'נדה שיש לעבור ויהי מה, לעומת ההכלה והזימון להצלחה של כל אחד, כמו גם תחושת הילד עצמו שהוא יודע ומבין היטב, שהוא לא מבין המבריקים למשל... ובבא העת הוא ייפסל מלבא בשערי משהו שהוא מאד רוצה, כי יש טובים ממנו בתחום זה. בקיצור - איך להתמודד עם זה ולהכיל זאת... זה אכן אתגר פדגוגי עצום ועיקרי, שלאיש עדיין אין מענה אמיתי לסוגיה....

    השבמחק
  5. אני דנה וסיימתי כיתה ג'.
    היום היה טקס מצטיינים בבי"ס.
    אני רואה את עצמי בעוד שנה יושבת עם כל הילדים ואני מנסה לדמיין שאני ועוד ילדים לא מקבלים תעודת הצטיינות.
    בטקס כזה, אני לא רוצה לדעת במספרים.
    אני יודעת שציונים זה החיים אבל אני לא יודעת מה יהיה הממוצע ציונים שלי עוד שנה וזה מביך ומשפיל שאומרים שלא השתדלת מספיק ליד אחרים.
    כל אחד משתדל אבל לא תמיד מקבל ציונים טובים.
    כל אחד משתדל בתחום שהוא הכי רוצה וטוב לו.
    נאמר שיעשו ממוצע ציונים במדעים למי שאוהב מדעים, יהיו לו ציונים גבוהים.
    היום, ילדים שלא קיבלו תעודות הצטיינות, היה להם פרצוף חמוץ.
    הם בטח חושבים: "אני כבר לא קיבלתי השנה כנראה שלא אקבל בכלל"
    זה מוריד את הביטחון.

    השבמחק
  6. אברום,
    לצערי, המערכת שבויה בקונספט של סטנדרטיזציה ועם זאת, יש גם כאלו שמחבקים מקרוב לא רק מרחוק. המחנכת של בתי הקטנה (מחנכת - במלוא מובן המילה), לא שיתפה פעולה עם הסטנדרטיזציה ושחתה עם הכיתה נגד הזרם ובעד הילדים.
    זה נכון מה שכתבת, שהילדים, גם ללא ציונים מספריים יודעים בדיוק מה היכולות שלהם.
    בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, מקבלים הילדים משובים במקום תעודות. כל מורה כותב בהרחבה על התהליך שהילד עבר במהלך שנת הלימודים. מי כמוך יודע, שמילים יכולות להיות מדויקות ונוקבות הרבה יותר ממספרים (והבן שלי שסיים כיתה ט', יוכל להעיד על כך השנה...).
    אני גם מסכימה עם זה, שמילות המפתח כאן הן כבוד והכלה ושחשוב לטפח חוויות הצלחה תוך ראיית המציאות נכוחה.
    איני חושבת שיש פתרון קסם אחד מוחלט והרי חכמים וטובים ממני ניסו, אבל אני כן חושבת שלהכניס 37 ילדים לחדר אחד וללמד אותם את אותם העמודים בחוברת בדיוק ואז לבחון אותם באותו המבחן, משול למבחן הטיפוס על עץ שעושים לקוף ולפיל.
    אני רוצה להאמין שכל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו יכול לעשות שינוי קטן.
    ולסיום, אני רואה זאת כמחמאה גדולה שאתה שם את חנן, אותך ואותי באותו המקום. עם זאת, אתה מכיר ויודע שאני גם מורה בפועל ולכן מרשה לעצמי לאמר שזה אפשרי. לא ב 100% ובהחלט במאמץ רב אבל אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים...

    השבמחק