יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

החינוך הוא הדרך. האדם - הוא המטרה (א.ד גורדון)


היום 30.11.11 הוא יום הולדתו ה 176 סמיואל לנגהורן קלמנס הידוע בשם העט שלו:  מארק טוויין. 
טווין כתב, בין היתר, את הספר "בן המלך והעני", בו הנערים מתחלפים בתפקידם וחווים זה את חייו של זה.

חודש נובמבר הוא חודש בו נעשה "חשבון נפש" בבית הספר.
בחודש זה לרוב נערכים ברוב כבוד מפגשי מורה-הורה - תלמיד להלן: "ימי הורים".
כל הורה מקבל 10 דקות תמימות!!! לשמוע את תהליכי הלמידה שילדו עובר במהלך שעות שהייתו הארוכות בבית הספר, לשמוע על חוויותיו בעיני המורה וגם בעיני המורים המקצועיים, על מצבו הרגשי, החברתי, האישי ועוד.
ההורה והילד יוצאים לבסוף עם דף נייר עליו מתנוססים בגאווה (או בעצב) רשימת מספרים.
השבוע  צפיתי בעניין רב במפגשים מסוג זה.
ראיתי ילדים רבים שנכנסים לכיתה ומתיישבים על כיסא כשהם מוקפים במבוגרים (מורה והורה או זוג הורים).
ראיתי את הציפייה, את החששות וגם את התקווה בעיני חלקם.
אני כן חושבת שהילדים צריכים לקחת אחריות על למידתם, לתת על כך דין וחשבון ולעשות רפלקציה.
אני תוהה, האם רשימת מספרים בין 0-100 היא מדד לתהליך זה.
האם ניתן למדוד ילד במספר?
האם ניתן לכמת את תהליך הלימוד שלו במספר?
את החוויות שלו שמצמיחות התנסות נוספת ולמידה עצמית?
האם 40 ילדים שיושבים יחד בכיתה הם קבוצה הומוגנית? כפי הנראה לא. אם כך, מדוע מדדי ההצלחה זהים?
בעיני, שיטת מיון הישגי הלומדים, כשאני מתייחסת לבתי הספר היסודיים, אינה מתאימה לעידן בו אנו חיים היום.
לדברי פרופ' דוד חן, מי שמדבר על סטנדרטים במאה ה-21, נשאר במאה ה- 19 ופסח על המאה ה – 20.
העיקרון החשוב ביותר של הידע הוא השונות ולא האחידות! ומכאן ההסבר לכישלון מערכת חינוך שמנסה לעשות את כל התלמידים דומים. מערכת זו מציבה מטרות בלתי אפשריות המתאימות, כאמור, לתפיסת האדם במאה ה-19.
לקראת יום הדין, כלומר, יום ההורים, מתקיימות בחינות רבות לתלמידים שבודקות ידע.
כל זה קורה בעידן בו לכל תלמיד בכיס יש כלי טכנולוגי, המאפשר דרכו להגיע ליותר ידע ממה שאי פעם נזדקק לו ויותר ממה שמורה מכיל, מבין ומומחה ככל שיהיה יוכל אי פעם להעביר לתלמידיו.
בחינות מדדי הידע מתקיימות בסוף תהליך הלמידה ותוצאותיהן מתנוססות על הדף בתצורת מספר דו ספרתי .
מספר זה נכתב כסיכום התהליך ומכאן שאין משוב ואין אפשרות לעזור או לשפר.
גם כאן, לצערי , כפי שכבר כתבתי בעבר, יש נתק בין ראשי המערכת לשטח.
כשמדברים על הישגים, ציונים, מספרים וכדומה שוכחים שמדובר כאן קודם כל בתהליכים של למידה, בחקר, בהבנה ולא בשינון וזכירה של ידע והדבר החשוב ביותר לטעמי הוא - בני האדם (הקטנים בגודלם הפיזי) והרכים עליהם אנו מדברים בתוך כל תהליך הלמידה הזה.
פרופ' דוד חן צוטט לאחרונה בעיתון גלובס: "מהשיח העוסק בחינוך נעדרים שני עמודי התווך של החינוך: אין תלמידים ואין תוכן".
הלימוד האינטנסיבי ממוקד המטרה שבעיני מדומה לשיטת "כיבוי שריפות" ושמקבל "מקום של כבוד" לקראת מבחנים ארציים כמו מיצ"ב, אינו מקדם דבר מלבד את שמו של בית הספר.
כל הידע שנצבר במהלך השנים על הדיפרנציאליות בין הלומדים שמקורו בגיל הילדים, בסוג האינטליגנציה שלהם, בחינוך שהם רכשו בבית, באופיים, ברצונותיהם ונטיותיהם הטבעיות ועשרות שנים ומחקרים על נפש הילד נכנסים למצב של HOLD  מרגע שכף רגלו הקטנה דורכת בכיתה ועד שהוא סיים "ללמוד" = לקבל ידע.
בעיני, הדרך לשינוי אמיתי צריכה לעבור בכל הרבדים:
המורים צריכים להיות חדורי מוטיבציה ומכווני מטרה.
הם צריכים לקבל הדרכות רלוונטיות כיצד להפוך למנחי ידע במקום מנחילי ידע.
יש לפנותם מכל שאר העיסוקים; כיום נדרש ממורה להיות גם מפיק (כותב ומביים טקסים), מעצב גרפי (עיטור המרחבים), אב בית (סוחב כסאות, שולחנות..), קניין, מדריך טיולים ועוד. ישנם הרבה מתנדבים שיפיקו תועלת רבה והרגשת גאווה לתת כתף במוסד חינוכי.
והכי חשוב, יש לחייב את כל בעלי התפקידים להתנסות בתפקידים אחרים.
בדיוק כמו בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טווין.
כלומר: בכירים במשרד החינוך יחושו את השטח על ידי התנסות מעשית.
הם יצטרכו לעבוד במשך שבוע שלם בבית הספר כמורים וללמוד כתלמידים.
במטרה לקבל נקודת מבט שונה, למצוא מקומות בהם ניתן לשפר ולחוש את המצוקות והקשיים של המורים והתלמידים, לבנות מערך שיעור, להכנס לכיתה ללמד, לשבת עם 40 תלמידים בכיתה צפופה, להתמודד עם הקשיים הפיזים, הטכניים והמנהלתיים שבוע שלם.
האם אז יהיה סוף אחר לסיפור?

תגובה 1:

  1. אלה,
    תודה שחשפת אותי לבלוג שלך, ותודה על הזכות להגיב.
    אני תומך ומגבה כל מילה שלך. מעבר לכך שגם לדעתי לא ניתן להעריך ילד מספרית - ומכאן שגם בחינות הבגרות אינן רלוונטיות - לדעתי מה שבוחנים הוא מידע ולא ידע.
    מידע ניתן לבחון גם בכלים דיגיטליים שונים. אולם לדעתי צריך לבחון הבנה, או כיצד הופכים מידע לידע.

    לגביי מארק טווין, הוא זה שאמר: "מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע להשכלתי."

    מחכה לפוסט הבא

    השבמחק