יום שני, 23 בינואר 2012

אין מקום שהוא רחוק מדי - ריצ'רד באך

רבות אני מרצה על יתרונות שילוב התקשוב.
על כך ש"קירות הכיתה נשברים" והמרחקים מצטמצמים.

אתמול, הייתי אמורה להרצות על כך בשלומי שבצפון אך בשל מחלה בלתי צפויה נבצר ממני לנסוע.

וכאן בדיוק מגיע המענה הטכנולוגי.

העברתי שיעור וירטואלי סינכרוני באמצעות סקייפ (עשיתי שיתוף מסך של שולחן העבודה שלי).

למי שכבר מתמצא בתחום - אין כאן חידוש מסעיר (מעבר לקלות השימוש שמשתפרת עם הזמן והאפשרויות החדשות)
ועדיין, זה נפלא!

כשאני מעבירה השתלמויות אני מדברת על הניסוי עצמו.
עד שלא מתנסים באמת ביתרונות הטכנולוגיה - זה נשאר ברמה התאורטית בלבד.

עם זאת, ראיתי כמה חסרונות  בשיעור כזה.
בגלל קושי טכנולוגי במרכז בשלומי לא ראיתי את המשתלמים ומעבר לקריאות השמחה של הצלחתם במשימות התקשתי לחוש אותם.
העובדה שלא יכולתי פיזית לעבור ביניהם ולתמוך הפריעה לי גם.
נאלצתי להשען על עוזרת לא וירטואלית שגישרה ביננו.

ועדיין רכזות ורכזי  תקשוב דימונה הגיעו עם המון מוטיבציה וצמא ללמוד דברים חדשים.
והצליחו, לצד חסרונות הטכנולוגיה, להוציא את המקסימום מהיתרונות.

ההשתלמות נתמכה באתר שהכנתי מראש (בבלוג), ובו כל חומרי הלמידה, קישורים, רעיונות ליישומים פדגוגים שלהם, הסברים, דוגמאות שהכנתי מראש ומשימות להתנסות. 

לסיכום,
אם יש מוטיבציה ללמידה, אין מקום שהוא רחוק מדי - לא פיזית, לא פדגוגי ולא יישומי.




סקייפ



יום שישי, 13 בינואר 2012

"או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי; כך או כך, הוא לא פתח אף אחת מהן" לואיס קרול מתוך אליסה בארץ הפלאות

במסגרת הקורס "מדעי החינוך" של פרופ' דוד חן, דברנו על הקושי של התאמת מערכת החינוך המערבית לילדים בעלי ADHD.
מי שנולד עם המתנה הזו של הפרעת קשב וריכוז, קיבל איתה גם מתנות אחרות.
בכיתה אשר בבית ספר מערבי, בו יש חינוך לסטנדרטיזציה, ילדים כאלו מתקשים לקחת חלק בלמידה (למידה מהסוג המצופה בבית הספר).
השונות היא טבעית. אל לנו לנסות לשנותה ולהפוך את כולם לדומים מה גם, שלא נצליח. זה פשוט נגד הטבע.

במהלך החיים ובתהליך הגדילה, המוח משתנה בהשפעת התורשה ובהשפעת הסביבה.

כששני החברים "דופאמין וסרוטונין" יוצאים לדרך, הילדים לא מצליחים לפתוח אף מנעול ונהיה:  "בים, בם ובום".


שני "חברים" אלו הם חומרים כימיים במוח הקשורים קשר הדוק להתבטאות של תכונות התנהגות. חומרים אלו הם מוליכים עצביים במוח המשפיעים בצורה משמעותית על ההתנהגות של האדם.


דופאמין הוא מוליך עצבי הקשור לבקרת התנועה (ע"י שליטה על השרירים), קשב ולמידה, יצירת זיכרונות קצרי-טווח, תכנון והכנת אסטרטגיות לפיתרון בעיות.

סרוטונין הוא מוליך עצבי המעורב בתחושות ורגשות, מצבי רוח (התרוממות רוח, דיכאון, תוקפנות), התנהגות אימפולסיבית. מווסת את חום הגוף, תחושת תאבון, תחושת כאב והנאה.

המוליכים העצביים במוח חייבים להיות באיזון בכדי לאפשר תפקוד תקין. כל סטייה מהאיזון, עליה או ירידה, יגרמו לקושי התנהגותי ופיזי. לדוגמה: ירידה בסרוטונין תגרום לדיכאון. ירידה בדופאמין תגרום לקושי בריכוז.

המונח: ADHD –Attention Deficit Hyperactivity Disorder - הפרעת קשב וריכוז, נכנס בהרחבה לשימוש בשנות התשעים. הפרעה זו משפיעה על 3-6% מהילדים, כש-60% מילדים אלו ימשיכו להיות מושפעים גם בבגרותם.

הפרעת הקשב והריכוז מאופיינת ע"י קבוצת סימפטומים: היפראקטיביות, אימפולסיביות והסחת דעת, המתחילה בצורה אופיינית בסביבות לפני גיל 7. קיימות אבחנות בין סוגי ADHD שונים כשלעיתים מאובחן ADHD  בצרוף עם מצבים אחרים כגון מוגבלויות למידה, חרדה, דיכאון.

תלמידים בעלי ADHD  אינם שונים באינטליגנציה שלהם, הם פשוט לומדים בדרך אחרת ויש להתאים להם צורת למידה מתאימה.

 מאות מחקרים בשלושים השנים האחרונות חיפשו את הקשר בין ADHD  לבין המוח. הממצאים מעידים כי אזורי המוח בחלקו הפרה-פרונטלי, האחראים על שליטה וריסון של האזורים האחראים על הרגשות והמוטוריקה, אינם מצליחים לעמוד כראוי בבקרה זו. התוצאה היא איפולסיביות והיפראקטיביות. בנוסף, בעיות בתפקודים הניהוליים של האונות הפרה-פרונטליות גורם לקשיים בתכנון, ארגון ותשומת לב ממוקדת, מה שמתבטא בהסחת הדעת.

 

במחקרים שונים שנעשו, הוכח, שה ADHD  בכל קבוצת גיל יורדת ב-50% כל חמש שנים, כלומר: ילדים עם ADHD הם למעשה ילדים שפורחים מאוחר ואינם ילדים עם פגם מוחי.

הרבה ילדים עם ADHD הם פשוט ילדים המתנהגים באופן צעיר לגילם וזקוקים ליותר זמן להתבגר.  הגדרת המושג " Neoteny"  בלטינית הוא להישאר צעיר: היכולת לשמור על איכויות צעירות, ילדותיות בהמשך ההתפתחות וגם על גמישות מחשבתית וחוסר קיבעון.  דוגמה טובה לכך הוא אלברט אינשטיין בתמונה המפורסמת הזו:



אינשטיין, אותו כבר ציטטתי והזכרתי בכמה רשומות, החל לדבר בגיל מאוחר. גם כאיש מבוגר הוא לא הסתרק והוא לא גרב גרביים אף פעם.

היום, כנראה, היו מגדירים אותו בטווח ה-ADHD. הרבה אנשים מפורסמים היו במובנים רבים ילדים בגוף של מבוגר: פיקאסו, מוצרט, שייקספיר...


תומס הרטמן אמר פעם שאנשים עם ADHD הם ציידים בעולם של חקלאים: הצייד נמצא בתנועה מתמדת, תמיד עירני, תמיד מכוון לאינסטינקטים שלו כדי לחפש מזון, למצוא מחסה ולהמנע מלהיות טרף בעצמו. החקלאי שונה מאד. הוא חייב להיות סבלני. הוא חייב לחשוב על העתיד ולתכנן קדימה.

 גם בעולם המערבי העירוני ההתייחסות לADHD  היא תלויית תפיסה.

מרכז טורנס ליצירתיות באוניברסיטת גורגיה בארה"ב, ערך השוואה בין תכונות ADHD לבין תכונות של אדם יצירתי. נמצא שהרשימה דומה מאד מלבד שהביטויים שליליים כשמדובר ב-ADHD וחיוביים כשמדובר ביצירתיות.

ADHD
יצירתי
אימפולסיבי
ספונטני
מוסח דעת
בעל חשיבה מסתעפת
היפראקטיבי
מלא חיוניות



 התנהלות בכיתה רגילה, אינה מתאימה למבנה מוח כזה. מה שמגרה את המוח של אדם רגיל, אינו מספק את המוח של ילד עם ADHD. הוא צריך רמה גבוהה יותר של ריגושים וגירויים.


בתרבות שלנו, ילד שאינו מצליח לעמוד בדרישה של ישיבה על כיסא קשה 5-7 שעות ביום ולעסוק בפעילות מונוטונית נחשב ללקוי. בתרבות אחרת, ילד תזזיתי, בעל אנרגיות רבות, אסוציאטיבי – נחשב לבעל תכונות מקדמות.

המשמעות היא, שהתיוג כבעל לקות או כמחונן קשורה יותר למקום בו אתה נמצא, לתרבות ולחברה מאשר למשהו פנימי מבני באדם. הבחירה להתייחס לתופעות אלו כאל הפרעה הינה תרבותית!





חלק מהנכתב לקוח מתוך חומר מהקורס: "מדעי החינוך" דוד חן.

יום שלישי, 10 בינואר 2012

"היה זהיר במעשים אך נועז ונטול רסן בחלומות" יאנוש קורצ'אק

למעלה מעשור, נעשים ברחבי העולם ניסיונות לשלב את התקשוב בתהליכי הלימוד ולצמצם את הפערים הדיגיטליים ההולכים וגדלים בעולם בכלל ובמדינות המתפתחות בפרט.

פרויקט OLPC , פרי יוזמתו של נגרופונטה הוא אחד מהפרויקטים הגדולים ביותר בשנים האחרונות שהוקם לצמצום פער זה.

בפרוייקט זה שאף נגרופונטה לצמצם את הפער הדיגיטלי  באמצעות רכישת מחשב נייד לכל ילד במחיר השווה לכל נפש ובמקביל ראה למול עיניו גם מטרה חברתית של חיזוק מעמד הילד בכיתה והתלכדות משפחתו סביב המחשב בבית. כהשימוש במחשב יאפשר לילדים ממדינות מצוקה לפתוח אפשרויות חדשות ולהגדיל את אפשרויות התעסוקה שלהם בעתיד. פרוייקט זה, כאמור, חיבר משפחות רבות לעידן הידע ותרם לקשר שלהן עם העולם הגלובלי.

"הפתרון לכל בעיה בעולם שלנו, המענה לכל סוגיה בכוכב-הלכת הזה, כולל את החינוך... ובתחום החינוך ההצלחה תלויה במחשב הנייד" , כך נשמע בספטמבר 2005 נגרופונטה.

בתפיסתו זו, קרב נגרופונטה, את הדמיון והמציאות הטכנולוגית יותר מאי פעם.

הוא יצר מהפכה בגישה למחשבים גם במקומות הנידחים ביותר והפיץ את הרעיון ש"הגודל לא קובע" כשהוא משפיע השפעה גדולה על שילוב התקשוב בבתי הספר ובכיתות ותורם בכך לצמצום הפער הדיגיטלי העולמי במידה מסוימת.

פרוייקט חינוכי זה היה אמור  להיות ה"WE ARE THE WORLD" של שנות האלפיים: להושיט יד אל ילדי העולם השלישי ולהוביל אותם בבטחון וגאווה לקראת המאה ה 21.

פרוייקט זה שהיה אמור להוכיח את נצחון הטכנולוגיה על הטבע ולהביא את הקידמה גם למקומות בהם זרימת חשמל אינה דבר מובן מאליו, החל את התרסקותו כבר במעמד ההשקה בדאבוס, כשלקופי אנאן, מזכ"ל האו"ם דאז,  נשברה ידית הדינמו של המחשב. אותה ידית שייעודה היה לטעון את הסוללה ולהשתמש במחשב גם באזורים שבהם אין אספקה סדירה של חשמל.

זו היתה הסנונית הראשונה שבישרה על בוא הסתיו..

מאז ועד היום, נתקל פרוייקט זה בעוד ועוד קשיים וההתלהבות ממנו הלכה ופחתה. החלום הגדול שתלו במחשבים הקטנים - הלך והתמוסס.


פרוייקט הדגל קיבל הרבה ביקורות: ניהול חובבני, תחרותיות, ויכוחים פנים פוליטיים על תפיסת הקוד הפתוח, עמידה בזמנים, בעיות לוגיסטיקה, חומרה ותמיכה טכניות, חזון משתנה, חוסר שימוש מספיק בטכנולוגיה בבתי הספר, קושי בהפנמת תרבות והתנהגות עסקית במדינות השונות, מוצר לא מותאם ללקוח , חלוקת משאבים לא נכונה ולא הוגנת בין התלמידים השונים במדינות ושתי הביקורות העיקריות היו סביב:

א.               הכשרה פדגוגית לקויה וגורם אנושי

ב.                בעיות אמינות – ההבטחה שמחיר המחשב לא יעלה על 100$

מכיוון שאחד הכשלים המרכזיים בפרוייקט היה חוסר תמיכה מוכוונת במורים בשילוב הטכנולוגיה בתכנית הלימודים וחוסר בידע של מיומנויות מחשב, היום ברור כי כדי לקדם למידה באמצעות מחשב לא מספיק לחלק מחשבים לתלמידים ולמורים אלא חובה על המורים לקבל הכשרה מקצועית מספקת טרם כניסתם לתכנית ולהמשיכה לאורך זמן.



שילוב המחשבים טומן בחובו שינויים ארגוניים מערכתיים ויש להכין את התשתיות כראוי. על תכנית ההטמעה להיות בעלת מדיניות ברורה ומסודרת המעניקה, בין היתר, תמיכה טכנית, פדגוגית ותשתיתית לאורך זמן.


להערכתי, אין תכלית לטכנולוגיה ללא תשתית פדגוגית.

לגבי המחיר, השבוע פורסם כי הם משיקים מחשב שולחני משוכלל עוד יותר במחיר המובטח.



החלום שניתן לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור מציאות אחרת עדיין לא נגוז ולצד חולשותיו של פרוייקט זה יש לזקוף גם את הצלחותיו, שהראשונה שבהן היא העלאת המודעות לבעייה ופתיחת הדיון הציבורי העולמי בדרכים לפתרונה. עצם כניסתן והתעניינותן של כל חברות הענק העוסקות בתחום היא פריצת דרך שתוביל לשינוי.

כמו גם ברשומות קודמות, אני חוזרת ומחדדת את תובנותי כי תהליכים חינוכיים, מעצם טבעם, הם תהליכים ארוכי טווח והשפעת השינוי תהיה בוודאי ברורה יותר במהלך השנים ובמקרה זה, גם אם צמצום הפער קטן מהמצופה עדיין יש בו תרומה חשובה ונכבדה.  

 

יום שישי, 6 בינואר 2012

ללכת בדרך האבנים הצהובות (מתוך הקוסם מארץ עוץ - פרנק לימן באום)

מה הקשר בין הקוסם מארץ עוץ וכוחות צנטריפטליים?

המאמר  "הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז"/ פרופ' עמי וולנסקי, עוסק במתח שבין הכוחות הצנטריפטליים (משרד החינוך) המנסים לשמור על מעמדם הריכוזי ושמירת סמכותם, כגורם חיצוני, על בתי הספר, לבין הכוחות הצנטריפוגליים (בתי ספר והרשויות המקומיות) המאמינים שיש לחזק את המורה, להעניק לו חופש, מרחב יצירה ושיקול דעת למימוש אחריותו ובמקביל מבקשים להתנער מאחיזתם הרב סמכותית של משרד החינוך.

פרופ' וולנסקי מתאר את המתח מתחילתו ועד סוף שנות ה- 90 ובסופו מדגיש שהמתח בין המרכוז והביזור לא הסתיים וימשיך לטלטל את המערכת כולה.

לאחר קריאת המאמר, נוכחתי שוב, כי הכוח לשלוט בחינוך היה קיים בשלטון המרכזי בעבר כמו בהווה כשבנוסף, ישנם קשיים ומתחים שמשקפים את התפיסה הפוליטית והמדינית. הזרמים שקיימים בחינוך והאוטונומיה שניתנת לחלק מהם מחדדים את העדר תוכנית לימודים משותפת. נעשית איפה ואיפה בתקציבים שניתנים לזרמים השונים (חרדים, דתיים, חילוניים, ערבים ועוד).

הכוח המופרז שיש בידי המפקחים במשרד החינוך המכהן כארגון ריכוזי, הוביל לעיסוק בטפל ולא בעיקר כשמרוב עצים לא רואים את היער. נטייתו המופרזת של משרד החינוך לעסוק בביצוע, בפרטים שוליים ובניהול באמצעות מפקחיו, מנעו מיקוד בפדגוגיה החינוכית המתרחשת במוסדות החינוך.  לא פעם התחושה והאקלים בשטח משקפים שציבור המורים והמנהלים אינו עומד בגזירות שניטלות עליו חדשות לבקרים. יזמות בית ספרית נתקלת לעיתים קרובות בהנחיות, תנאים ותכתיבים של המערכת המסואבת אשר חונקים את אש היוזמה ומכבים אותה.

מחד גיסא, אני משערת כי ההתנגדויות נובעות מחשש של המשרד להתפרקות הדרגתית מסמכויותיו ומכאן לאיבוד כוחו ורלוונטיותו. מאידך, אסייג את דברי ואומר שהלחץ הציבורי והטראומה שנוצרה כתוצאה ממיקום תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים עודדה מציאות חינוכית בה בתי הספר נדחקים חזרה לכיוון הסטנדרטיזציה והמדידה של בחינות והישגים.

בספר "הקוסם מארץ עוץ" אמר האריה מוג הלב: "גם אני נורא פוחד ליפול, אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות."
לדעתי יש צורך באומץ ובאורך רוח על מנת ליצור שינוי, יחד עם חיזוק הלמידה והמוטיבציה להוראה וללמידה ללא הבקרה החיצונית של מבחנים ובחינות הישגים.

בסיפור, הדמויות בטוחות כי התשובות למשאלותיהן נמצאות בידיו של קוסם גדול, אך הן לא מבינות כי בעצם המפתח לשינוי המיוחל נמצא בתוך כל אחד ואחד מהם ודורש תהליך ארוך ומסובך, שהוא ההיפך הגמור מ"קסם". התובנה מכך היא, שלעיתים אנו מחפשים דבר מה שחסר לנו אך בעצם הוא נמצא איתנו ובתוכנו כל הזמן ומה שאנו רק צריכים לעשות הוא להאמין בעצמנו ולמצוא את הדבר בתוכנו.

וכי מהי בעצם תמצית ההוראה בעיני? 
לב אוהב
מוח חושב
ואומץ לשנות דברים.






יום שני, 2 בינואר 2012

המוח שלנו הוא כמו מצנח: הוא עובד טוב רק כשהוא פתוח



אחד מתנאי הסף במסגרת תכנית התקשוב הלאומית הוא שילוב תוכנה לניהול פדגוגי שבעצם תחליף את ה"יומן הכחול" של המורה ותהפוך את הנתונים והעשייה לשקופה ונגישה יותר.

תנאי סף זה שמהווה חלק משמעותי ממעגל ההוראה נמצא, להבנתי, כמאיים ביותר על המורים.

התפיסה של החדשנות המורחבת מציגה הטמעה של התקשוב בין הצוות, התלמידים וההורים גם יחד כבעלי עניין שכדאי שיישארו בתמונה. זאת בניגוד לתפיסה מוקדמת יותר של מודל איי החדשנות בה גרעין של מורים שהיו "משוגעים" לדבר הובילו את התהליך תוך נתק וניכור ביניהם לבין שאר הצוות.

אמונתי היא כי העגלה כבר רתומה ובתוך שנה שנתיים ההטמעה תהיה מלאה.

בתי הספר שניסו "למשוך את הזמן" ולקוות שגזירה זו תתפוגג גילו כי תנאי סף זה מעוגן בתכנית ואינו ניתן לפשרה.


הפחד מהבלתי מוכר משתק לעיתים את המערכת כמו בכל תהליך חדש, אבל עם הטמעה נכונה, ניהול פדגוגי הכרחי זה יהפוך להליך טבעי בבתי הספר.

השבוע הקשבתי להרצאה של ד"ר אינה בלאו שנגעה, בין היתר, בניהול פדגוגי באמצעות מכשירים סלולרים על מנת להעלות את האפקטיביות של הארגונים החינוכיים.

כשהטכנולוגיות החדישות שנמצאות במכשירי הטלפון הניידים מנגישות מידע וחומרי למידה עבור לומדים והקהילה, בכל מקום ובכל עת, וגם לשמש יומן מקצועי עבור המלמדים.

החיסרון בכך עלול להיות הזליגה של העבודה מעבר לשעות המקובלות והלא מוגבלות גם ככה.

מצד אחד, מערכת החינוך מצויה בשלב של הכנסת שעון נוכחות ביומטרי לבקרה על עבודת המורים בבתי-הספר. ובכך מציינים שהעבודה מסתיימת עם טביעת האצבע.

מצד שני, הרעיון שבו המורה מחובר 24/7 למכשיר נייד סותר את רעיון בדיקת הנוכחות באמצעות השעון הביומטרי (מעבר לקשיים המוסריים והאתים שבכך). ומכאן התנגדויות עזות של צוות המורים.

שעון נוכחות ביומטרי הוא שעון נוכחות המשתמש באמצעים גופניים, כמו טביעת האצבע, קשתית, רשתית, זיהוי פנים או אמצעי מזהה אחר על מנת לרשום את הנוכחות.
ההבדלים בין שעון מסוג זה לבין השעונים הישנים, בהם מחתימים כרטיס, הוא שלצורך הפעלת שעון זה אמצעי הזיהוי הוא הגוף של העובד ולא כרטיס אלקטרוני או נייר. 

כפי שציינה ד"ר בלאו בהרצאתה, מכשירים ניידים וביניהם סמרטפונים, הולכים ונכנסים לשימוש בעולם האקדמי ובעולם החינוך ולדעתה ילכו ויתפסו בהדרגה את מקומם של המחשבים הנייחים והניידים כשביחס הפוך, התפיסה הפדגוגית מכוונת ללמידה שיתופית מקוונות.

אני תוהה, לאור נסיוני בהטמעת התקשוב בחדרי מורים, האם השטח מוכן וערוך לכך? האם תכנית התקשוב הלאומית מותאמת לרמת הצוותים בשטח? האם זו גזירה שציבור המורים יעמוד בה?

אנטואן דה סנט אכזופרי כתב בספרו "הנסיך הקטן": "אילו הייתי מצווה על גנרל להפוך לציפור-ים, והגנרל היה ממרה את פי, לא היתה זו אשמת הגנרל, אלא אשמתי אני."

אני מקווה שכל אחד מהברגים הקטנים והגדולים במערכת החינוך יידע לקחת על עצמו את האחריות לקידום החשיבה, הלמידה והיצירתיות אצל הלומדים בין אם בצורה מתוקשבת או לא, בין אם בזמן השיעורים הרגילים או הפרטניים ובכל דרך שיבחרו.

האחריות והנתינה בחינוך חייבת להיות טוטאלית, כשהמטרה היא לא לכבוש הר גבוה אלא בכל פעם לטפס על גבעות קטנות, להיות יכולים לאתגרים חדשים, לתת לדמיון חופש, לתפוס הזדמנויות חדשות ולגלות בכל פעם את הפוטנציאל החבוי בתוכנו ובתוככי התלמידים ולהעצים אותו!