למעלה מעשור, נעשים ברחבי העולם ניסיונות לשלב את התקשוב בתהליכי הלימוד ולצמצם את הפערים הדיגיטליים ההולכים וגדלים בעולם בכלל ובמדינות המתפתחות בפרט.
פרוייקט הדגל קיבל הרבה ביקורות: ניהול חובבני, תחרותיות, ויכוחים פנים פוליטיים על תפיסת הקוד הפתוח, עמידה בזמנים, בעיות לוגיסטיקה, חומרה ותמיכה טכניות, חזון משתנה, חוסר שימוש מספיק בטכנולוגיה בבתי הספר, קושי בהפנמת תרבות והתנהגות עסקית במדינות השונות, מוצר לא מותאם ללקוח , חלוקת משאבים לא נכונה ולא הוגנת בין התלמידים השונים במדינות ושתי הביקורות העיקריות היו סביב:
החלום שניתן לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור מציאות אחרת עדיין לא נגוז ולצד חולשותיו של פרוייקט זה יש לזקוף גם את הצלחותיו, שהראשונה שבהן היא העלאת המודעות לבעייה ופתיחת הדיון הציבורי העולמי בדרכים לפתרונה. עצם כניסתן והתעניינותן של כל חברות הענק העוסקות בתחום היא פריצת דרך שתוביל לשינוי.
פרויקט OLPC , פרי יוזמתו של נגרופונטה הוא אחד מהפרויקטים הגדולים ביותר בשנים האחרונות שהוקם לצמצום פער זה.
בפרוייקט זה שאף נגרופונטה לצמצם את הפער הדיגיטלי באמצעות רכישת מחשב נייד לכל ילד במחיר השווה לכל נפש ובמקביל ראה למול עיניו גם מטרה חברתית של חיזוק מעמד הילד בכיתה והתלכדות משפחתו סביב המחשב בבית. כהשימוש במחשב יאפשר לילדים ממדינות מצוקה לפתוח אפשרויות חדשות ולהגדיל את אפשרויות התעסוקה שלהם בעתיד. פרוייקט זה, כאמור, חיבר משפחות רבות לעידן הידע ותרם לקשר שלהן עם העולם הגלובלי.
"הפתרון לכל בעיה בעולם שלנו, המענה לכל סוגיה בכוכב-הלכת הזה, כולל את החינוך... ובתחום החינוך ההצלחה תלויה במחשב הנייד" , כך נשמע בספטמבר 2005 נגרופונטה.
בתפיסתו זו, קרב נגרופונטה, את הדמיון והמציאות הטכנולוגית יותר מאי פעם.
הוא יצר מהפכה בגישה למחשבים גם במקומות הנידחים ביותר והפיץ את הרעיון ש"הגודל לא קובע" כשהוא משפיע השפעה גדולה על שילוב התקשוב בבתי הספר ובכיתות ותורם בכך לצמצום הפער הדיגיטלי העולמי במידה מסוימת.
פרוייקט חינוכי זה היה אמור להיות ה"WE ARE THE WORLD" של שנות האלפיים: להושיט יד אל ילדי העולם השלישי ולהוביל אותם בבטחון וגאווה לקראת המאה ה 21.
פרוייקט זה שהיה אמור להוכיח את נצחון הטכנולוגיה על הטבע ולהביא את הקידמה גם למקומות בהם זרימת חשמל אינה דבר מובן מאליו, החל את התרסקותו כבר במעמד ההשקה בדאבוס, כשלקופי אנאן, מזכ"ל האו"ם דאז, נשברה ידית הדינמו של המחשב. אותה ידית שייעודה היה לטעון את הסוללה ולהשתמש במחשב גם באזורים שבהם אין אספקה סדירה של חשמל.
זו היתה הסנונית הראשונה שבישרה על בוא הסתיו..
מאז ועד היום, נתקל פרוייקט זה בעוד ועוד קשיים וההתלהבות ממנו הלכה ופחתה. החלום הגדול שתלו במחשבים הקטנים - הלך והתמוסס.
פרוייקט הדגל קיבל הרבה ביקורות: ניהול חובבני, תחרותיות, ויכוחים פנים פוליטיים על תפיסת הקוד הפתוח, עמידה בזמנים, בעיות לוגיסטיקה, חומרה ותמיכה טכניות, חזון משתנה, חוסר שימוש מספיק בטכנולוגיה בבתי הספר, קושי בהפנמת תרבות והתנהגות עסקית במדינות השונות, מוצר לא מותאם ללקוח , חלוקת משאבים לא נכונה ולא הוגנת בין התלמידים השונים במדינות ושתי הביקורות העיקריות היו סביב:
א. הכשרה פדגוגית לקויה וגורם אנושי
ב. בעיות אמינות – ההבטחה שמחיר המחשב לא יעלה על 100$
מכיוון שאחד הכשלים המרכזיים בפרוייקט היה חוסר תמיכה מוכוונת במורים בשילוב הטכנולוגיה בתכנית הלימודים וחוסר בידע של מיומנויות מחשב, היום ברור כי כדי לקדם למידה באמצעות מחשב לא מספיק לחלק מחשבים לתלמידים ולמורים אלא חובה על המורים לקבל הכשרה מקצועית מספקת טרם כניסתם לתכנית ולהמשיכה לאורך זמן.
שילוב המחשבים טומן בחובו שינויים ארגוניים מערכתיים ויש להכין את התשתיות כראוי. על תכנית ההטמעה להיות בעלת מדיניות ברורה ומסודרת המעניקה, בין היתר, תמיכה טכנית, פדגוגית ותשתיתית לאורך זמן.
להערכתי, אין תכלית לטכנולוגיה ללא תשתית פדגוגית.
לגבי המחיר, השבוע פורסם כי הם משיקים מחשב שולחני משוכלל עוד יותר במחיר המובטח.
כמו גם ברשומות קודמות, אני חוזרת ומחדדת את תובנותי כי תהליכים חינוכיים, מעצם טבעם, הם תהליכים ארוכי טווח והשפעת השינוי תהיה בוודאי ברורה יותר במהלך השנים ובמקרה זה, גם אם צמצום הפער קטן מהמצופה עדיין יש בו תרומה חשובה ונכבדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה